האוצרות של גבעת ברנר
"סבתוש הסעות" – זה השלט המשעשע בו הבחנתי בהגיעי לקיבוץ גבעת ברנר.
השלט הזה היה תלוי בחינניות על קלנועית שחנתה בצד הדרך.
עד מהרה מצאתי את עצמי רכובה על אחת כזו ביחד עם דוד- חבר הקיבוץ, אשר ערך לי סיור מופלא בין ימי העבר וההווה של הקיבוץ.
כמי שגרה בגדרה מימי ילדותה , יצא לי לבקר פעמים רבות בגבעת ברנר , שנמצא במרחק דקות ספורות של נסיעה ממקום מגוריי, אך מסתבר שגם מקום מוכר לכאורה הוא לא תמיד באמת מוכר.
כך גיליתי המון פינות קסם של ממש , בחלקן לא הייתי מעולם.
גבעת ברנר הוא קיבוץ מטופח ויפיפה בעל היסטוריה עשירה ומרתקת עם המון נוסטלגיה מתקתקה וגם חוש הומור מפותח. בינות למרבדי הדשא והפרחים נחבאות גם לא מעט יצירות אומנות מרהיבות. צריך רק לעצור לרגע ולהתבונן.
פתחנו את סיורנו במוזאון האוצרות – שכשמו כן הוא- מלא באוצרות של ממש עבור כל חובב נוסטלגיה והיסטוריה. במקום יש שחזור של חדר האוכל של פעם – כולל הכלבויניק המפורסם, לוח של סידור העבודה , ואפילו שחזור של אוהל כמו זה שהתגוררו בו ראשוני הקיבוץ אי אז בימים.
בדמיוני יכולתי לשמוע לרגע את שידור הכרזת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר ,בוקע מן הרדיו הישן המוצג בתצוגה. איזו נוסטלגיה נהדרת.
משם המשכנו , רכובים בקלנועית, אל מתחם בית סירני , הקרוי על שם אנצו סרני.
מתחם סירני הכולל כיום את הספרייה , חדר ההנצחה ואולם המופעים, טובל בירק ופרחים ומעוטר בעצי פיקוס עבי גזע ומרשימים .
דוד מספר לי שילדים תמיד שואלים אותו ממתי נמצאים כאן העצים האלה שנראה כאילו היו כאן מאז ומעולם.
אך לא כך . כי הרי גבעת ברנר נוסדה בשנת 1928 והעצים המרשימים הללו לא היו כאן בטרם עלה הקיבוץ על הקרקע.
אכן לעיתים קשה לעכל את גודל ההישג של המפעל הציוני.
מה שנראה היום לעיתים כמובן מאליו. היה פעם ארץ כמעט שוממה , מלאה קוצים ודרדרים ואדמות טרשים. כשאומרים שהחלוצים הפריחו את השממה – זה בדיוק מה שהם עשו . מתוך השממה של פעם עולים היום פרחים בשלל צבעים.
בהמשך הסיור עצרנו ליד האסם הישן של הקיבוץ- בראשו ניצב היום שעון קיר גדול מימדים מעוטר בפסיפס יפיפה שנעשה על פי ציורו של חבר הקיבוץ אריה חצור.
הפסיפס, המציג לוח שנה , מזכיר פסיפסים של בתי הכנסת העתיקים עם גלגל המזלות במרכזם ומהדהד לימים רחוקים של יהדות עתיקה ששגשגה בארץ הזו .
מכאן נסענו אל מתחם זקס .
במקום יש מספר אטרקציות כמו אוסף הטרקטורים וגלריית האומנות של הפסל יעקב לוצ'אנסקי.
אבל גולת הכותרת מבחינתי הייתה השובך המשוחזר בו גודלו יוני דואר בתקופת מלחמת העצמאות, הנזכר גם בספרו של מאיר שלו : "יונה ונער".
אני מסתכלת על מבנה השובך הצנוע ועל יוני הדואר המתרוצצות בכלובים לצידו , ותמונות מתוך הספר כמו קמות לתחייה בעיני רוחי. רגעים וסיפורים מעברה של המדינה הזו , שנלחמה על חייה ושילמה מחיר כה כבד.
אני עומדת במרומה של הגבעה , ליד השובך המשוחזר וצופה סביב אל הנוף הפסטוראלי של השדות והבתים הטבולים בירוק .
העבר (השובך) מאחוריי. לפניי ההווה והעתיד.
חזונם של אלה שהגיעו לכאן לפני תשעים שנה ובנו כאן את ביתם הפך למציאות יפה ומשגשגת.
